<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית שני שער רביעי</h1>
<h2>דף סד:</h2>
שלשה מינין יש במחוסר זמן, אחד בעוף ושנים בבהמה. ואלו הן אפרוח שלא יצא לאויר העולם, וכדברי ר' אליעזר בן יעקב אפילו יצא לאויר העולם עד שיתפתחו עיניו. ובבהמה כל שלא שהה שמונה ימים, ואותו ואת בנו. אפרוח כיצד, דתניא כל השרץ השורץ על הארץ, לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם, דברי ר' אליעזר בן יעקב. ואמרינן בפרק אלו טריפות דפליגי רבנן עליה, ועד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא היכא דיצא לאויר העולם אבל לא יצא לאויר העולם אפילו רבנן מודו. ואסיקנא התם דאינה דאוריתא אלא דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ולעניין פסק הלכה, יש מי שפסק כר' אליעזר בן יעקב משום דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. אבל הרב אלפסי ז"ל פסק כרבנן דשרו, וכן פסק הרב בעל העיטור וכן הרב בעל התרומות, ואע"פ שאמרו משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי, לא אמרו אלא במשנה אבל בברייתא הרבה יש שאין הלכה כמותו. ועוד שהרי נחלקו רב ור' יוחנן בפ"ק דביצה (ו', א') באפרוח שנולד ביום טוב דרב אסר ור' יוחנן שרי וקיימא לן כר' יוחנן, ועוד דבחול לכולי עלמא שרי, ואע"פ שלא נתפתחו עיניו ביומו. אלא שאני תמיה במה שכתב הרב בעל התרומה, שכך כתב דמכל מקום נראה דמן התורה אסור משום נבלה ואפילו שוחטו אין בכך כלום דאין שחיטה שייכא ביה, וכן בבהמה שלא שהתה שמונה ימים אמרינן בפרק החולץ (יבמות ל"ו, ב') ובפרק ר' אליעזר דמילה (שבת קל"ה, ב') כל שלא שהה שמונה ימים נפל, אבל איסור שרץ השורץ על הארץ לית ביה דאסמכתא בעלמא הוא. וזה תימה, דהא רב ור' יוחנן תרוייהו משמע דמודו דבחול מישרא שרי לאלתר כדאמרן. ואע"ג דאינהו נמי פליגי התם בעגל שנולד ביום טוב ור' יוחנן שרי אפילו ביומו וקיימא לן בבהמה דכל שלא שהתה שמונה ימים הרי זה נפל, התם בדלא קים לן שכלו לו חדשיו כדאיתא בגמ' (שבת קל"ו, א'), ופלוגתייהו דרב ור' יוחנן בשכלו לו חדשיו. ועוד קשה דאם איתא כיון דאסור מדאורייתא משום נבלה למה אסמכוה אקרא דכל השרץ השורץ על הארץ מי שני נבילה דכתיבא באורייתא. ומצאתי לרב בעצמו שהרגיש בקושיא זו ודחק עצמו בתירוצה דשמא משום דאיתיה באפרוח טמא מן התורה אסמכוה גם בטהור. וזה דחוק בעיני הרבה. ועוד נראה לי דביצת עוף טמא שריקמה אינה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ, שאילו אתה בא לאוסרה אי איפשר לך לאוסרה אלא משום שרץ העוף. והר"ם במז"ל (פ"ג ממא"ס ה"ח) כתב כן דביצת עוף טמא שהתחיל אפרוח להתרקם ואכלה לוקה עליה משום אוכל שרץ העוף. ואני אומר שאינו לוקה עליה לא משום שרץ העוף ולא משום שרץ השורץ על הארץ, ותדע דהא בההיא שמעתא דבפרק אלו טריפות משמע דאין לוקה עליה משום שרץ העוף, מדאסמכו אפרוח טהור של ביצה טהורה לשרץ השורץ על הארץ ולא אסמכוה אקרא דשרץ העוף דדמי ליה טפי, אלא שאין לוקין משום שרץ העוף עד שיצא לאויר העולם כעוף המעופף על הארץ. ואמרינן בשילהי פרק אלו טריפות (ס"ז, ב') נמי כל השרץ השורץ על הארץ, להוציא זיזין שבעדשים ויתושין שבאכלוסין, אלמא כל היכא דלא נפקי לאויר אינן אסורין משום שרץ העוף ואע"פ שעתידין לפרוח. ומשום שרץ השורץ על הארץ נמי נראה לי שאינו לוקה, ותדע לך מדאמרינן בפרק אלו טריפות (שם ס"ד, א') חלבון וחלמון מעורבין זה בזה בידוע שהיא ביצת השרץ, ואמרינן התם למאי הילכתא, אמר רבינא לומר שאם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ, [ואם איתא אכתי מאי נפקא לן מינה דהא אפילו דעוף טמא אם ריקמה לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ], אלא מכאן נראה לי דדווקא בביצת השרצים הוא שלוקה בשריקמה כמו שהולכים בה אחר ריקום לטומאה, כדאיתא בפרק העור והרוטב (קכ"ו, ב') וילפינן לה מדכתיב השרץ מה שרץ שריקם אף ביצה שריקמה, אבל בביצת עוף טמא בשריקמה אינו לוקה עליה לא משום שרץ השורץ על הארץ ולא משום שרץ העוף. ומכל מקום באפרוח של ביצה טהורה עד שלא יצא לאויר העולם לכולי עלמא אסור מדרבנן וכדאמרן. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער רביעי]. במחוסרי זמן. כתב המחבר שלשה מינין יש במחוסרי זמן אחד בעוף ושנים בבהמה, ואלו הן אפרוח שלא יצא לאויר העולם, וכדברי ר' אליעזר בן יעקב אפילו יצא לאויר העולם עד שלא יתפתחו עיניהם, ובבהמה כל שלא שהה שמנה ימים ואותו ואת בנו. ע"כ. ותמהני שאין ראוי לומר מחוסר זמן אלא כשישנו בשחיטה ואפרוח שלא יצא לאויר העולם אי אפשר בשחיטה שאם באת לשחטו הרי יצא לאויר העולם, ובודאי אפרוח דינו כבהמה וכי היכי דאמרינן גבי בהמה דנפל דידיה לא מהניא ליה שחיטה להכשירו מידי נבלה כדתנן (ע"ב, ב') בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו מידי נבלה הוא הדין גבי עוף כל היכא דנשברה קליפתו ויצא קודם זמנו בכדי שאינו ראוי להתקיים לא מהניא ליה שחיטה. ומיהו אפילו בתר דמטי להכי דמהניא ליה שחיטה אסר ליה ר' אליעזר בן יעקב מדרבנן באסמכתא דשרץ השורץ על הארץ ורבנן נמי מודו ליה היכא דלא יצא לאויר העולם דאיכא משום שרץ השורץ על הארץ מדרבנן לבד מאסור נבלה. אי נמי אפשר דכי משמע לן דר' אליעזר בן יעקב מדאוריתא קאמר דמחייב משום שרץ השורץ על הארץ משמע לן דמודו להו רבנן היכא דלא יצא לאויר העולם, אבל השתא דקים לן דר' אליעזר מדרבנן קאמר רבנן לגמרי פליגי דאמרי ביצא לאויר העולם דמשרא שרי ולא יצא לאויר העולם ליתיה בשחיטה דלאו אפשר. וכן כתב הרב בעל התרומה ז"ל דכי היכי בבהמה נפל דידיה ליתיה בשחיטה הוא הדין לאפרוח כל היכא דלאו בר קימא. ודברים ברורים הם. והמחבר הקשה אם כן אמאי לא אסמכוה למילתייהו בטעמא דנבלה ואסמכוה למילתייהו בשרץ השורץ. ולאו מילתא היא, דאי בלא יצא לאויר העולם לא סגיא דלאו נבלה ואי יצא לאויר העולם מדינא שחיטה מכשרא ליה. עוד שאל המחבר אפרוח זה למה סמכו אסורו לשרץ השורץ ולא סמכו איסורו לשרץ העוף, והשיב שאין ראוי לומר ללקות משום שרץ העוף עד שיצא לאויר העולם כעוף מעופף על הארץ. ע"כ. ודבריו תמהים מאד, אם כן עוף טמא בשיצא לאויר העולם ולא נתפתחו עיניו אין לוקין עליו משום שרץ העוף עד שיעוף וישוט בעולם, זה אינו, אבל לא מיקרי שרץ העוף אלא בעופות טמאין אבל עוף טהור אעפ"י שנאסר מתוך קטנו לא מיקרי שרץ העוף אבל שרץ (העוף) [הארץ] מיקרי מתוך קטנו. וכן זיזין שבעדשים ויתושין שבאכלוסין דהתליעו במחובר לא מיקרי שרץ העוף משום דדכותה בהתליעו בתלוש הם מותרין ואין פריחתן אוסרתן אלא שריצתן על הארץ אוסרתן. ולהכי אמרו בביצת עוף טהור שרקמה ובזיזין ויתושין שאסורן משום שרץ השורץ על הארץ ובביצת עוף טהור אסורא דרבנן ואסמכתא בעלמא, אבל ביצת עוף טמא שרקמה ואכלה ודאי לוקה משום שרץ העוף. וכן כתב הרב ר' משה ז"ל. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער רביעי]. כתב שם כתב המחבר ג' מינין יש במחוסר זמן א' בעוף ושנים בבהמה כו'. אמר הכותב מבקש תואנה הוא, דאפילו לפי מה שהוא אומר שאין ראוי לומר לשון מחוסר זמן אלא בישנו בשחיטה, הא איכא אפרוח שלא נפתחו עיניו כדברי ר' אליעזר בן יעקב שראוי בשחיטה כדבריו והיה לו למחבר לכתוב משום דר' אליעזר בן יעקב לפי שיש מרבוותא ז"ל שפסקו כותיה משום דמשנתו קב ונקי וכמו שכתב המחבר בחבורו. ואם מפני שצרף המחבר לזה דברי חכמים וכתב אפרוח שלא יצא לאויר העולם, מנין לו שאין לומר לשון מחוסר זמן אלא על מה שישנו בשחיטה, שאני אומר כל שלא הגיע זמן היתר אכילתו נופל בו לשון מחוסר זמן. ולזה נתכוון המחבר. ואם נפשך לומר לעולם אין ראוי לומר כך אלא על מי שאין דבר אחר גורם לו ליאסר אלא חסרון הזמן אבל זה דבר אחר גורם לו שאפילו נשחט נבלה הוא כנפל שאין שחיטתו מטהרתו מידי נבלה, א"כ אפילו בבהמה נמי כל שלא שהה ח' ימים יאמר כן שאינו מחוסר זמן דכל ששחטו קודם לכן נבלה היא כנפל, וכן כתב הרב בעל התרומה שהביא הוא ממנו ראיה, וזה לשון בעל התרומה אסור זה דכל השרץ השורץ על הארץ אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא כדאיתא בהדיא פרק אלו טרפות, ומ"מ נראה דמן התורה אסור משום נבלה ואפילו שחטו אין בכך כלום שאין שחיטה שייכא ביה וכן בהמה קודם (ששההו שבעה) [ששהתה שמונה] ימים אמרינן בפרק החולץ ובפרק ר' אליעזר דמילה כל שלא שהה (שבעה) [שמונה] ימים נפל. עכ"ל. אלמא כל שלא שהה שמונה ימים ושחטו נפל הוא ואין שחיטה מטהרתו מידי נבלה. עוד כתב המחבר שכל שלא יצא לאויר העולם אין בו משום נבלת עוף טהור ושלא כדברי בעל התרומה, מדשבקי' לההוא איסורא בפרק אלו טרפות דהוי אסור חמור של תורה ואסמכוה באסור קל באסמכתא דרבנן אשרץ השורץ על הארץ, וכמו שכתב המחבר עליו בחבורו. (וכמו) [ומה] שכתב הכותב כאן דנקט טעמא מוסף על איסור נבלה דלא אפשר בלאו הכי, מילי נינהו. ותדע לך דעל מה שפירש רבינא שאם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ ואקשינן אי הכי מאי איריא דשרץ אפילו דעוף טהור נמי דתניא כל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם דברי ר' אליעזר בן יעקב וע"כ לא פליגי רבנן עליה אלא היכא דיצא לאויר העולם אבל לא יצא לאויר העולם לא, ואם איתא דאיכא משום נבלה דבר תורה והכא בדוקא קא מקשה על מה שאמר רבינא דלוקה משום שרץ השורץ על הארץ ולומר משום שם זה עצמו לוקה נמי אדעוף טהור, מאי קושיא דלמא כי לא פליגי רבנן עליה ה"מ בעיקר איסורא ולעולם משום נבלה אבל לא משום שם השרץ השורץ. ואם נפשך לומר דאמאי דקאמר ר' אליעזר בשלא נפתחו עיניו דהיינו משום שם שרץ השורץ על הארץ (הא) [בהא] מודו רבנן בשלא יצא לאויר העולם, לא היא דמחלוקת זו אינה שנויה בהדיא בשום דוכתא דנימא דאמאי דקאמר האי קא מהדר אידך אלא ברייתא בפני עצמה היא שנויה סתומה בלא תנאי אלא משום דאוקימנא לה בריש פ"ק דביצה כר' אליעזר בן יעקב אמרוה כן בשם ר' אליעזר בן יעקב ואוסיפו עלה דברי ר' אליעזר בן יעקב כאלו היא (שנאה) [שנויה] כך בהדיא, וליתא דברייתא דאפליגו בה ר' אליעזר בן יעקב ורבנן הכי מתניא התם בריש פ"ק דביצה אפרוח שנולד ביום טוב אסור ר' אליעזר בן יעקב אומר אף בחול לפי שלא נתפתחו עיניו, ואמרינן עלה בגמ' כמאן אזלא הא דתניא כל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם כמאן כר' אליעזר בן יעקב, ומ"מ מדאסרי רבנן בנולד ביום טוב אלמא כל שלא נולד מודו ליה רבנן משום נולד שאינו מן המוכן, והיינו דאמרי הכא דכל שלא נולד מודו ליה רבנן. וא"כ מנא לן דמודו ליה רבנן מההוא טעמא דכל השרץ דוקא דלמא משום נבלה, אלא על כרחין לא אשכח ביה טעמא אחרינא להודאתן של חכמים בעד שלא יצא לאויר העולם, דאם איתא לקשי למה לי למימרא אם בשריקמה וללקות עליה למה לי ביצת השרץ דעוף טהור נמי לוקה עליה משום נבלה. ולבסוף מיהא דדחה דהאי דקא מסמכי לה שרץ השורץ על הארץ לאו דאורייתא אלא באסמכתא דרבנן, ליהדר וליקשי אכתי למה לי משום ביצת השרץ וללקות עליה דאי בשריקמה אפילו דעוף טהור נמי לוקה דבר תורה ומשום נבלה. אלא שכל (שיצא) [שלא יצא] לאויר העולם לא מיקרי עוף ואין בו משום נבלת עוף טהור. ואל תתמה שהרי יש לך גדולה ממנה בפירות שהתליעו בתלוש שכל שפירשו אסורין משום שרץ השורץ על הארץ ואלו לא פירשו מותרין לכתחלה. ואפילו בביצת עוף טמא אני אומר כן דמסתברא שאינו לוקה עליה דבר תורה בשריקמה ואכלה משום שרץ העוף וכמו שכתב המחבר בחבורו וכמו שאנו עתיד לכתוב בסמוך ב"ה, אלא שהיא אסורה משום שכל היוצא מן הטמא טמא, ואי נמי אסורה משום בת היענה, ואף משום שם זה נראה לי שאינו לוקה דכל שריקמה יצאה מתורת ביצה, ואעפ"י שראיתי לאחד מגדולי המפרשים שאמר באפשר שלוקה עליה משום בת היענה. עוד שאל המחבר אפרוח זה למה סמכו איסורו לשרץ השורץ ולא סמכו אסורו לשרץ העוף כו'. אמר הכותב מה שכתב דודאי ביצת עוף טמא שריקמה ואכלה לוקה על זה משום שרץ העוף, למה ודאי, והלא הרב בעל התרומה ז"ל כתב שלוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ, ונראה מדבריו דאפילו יצא לאויר העולם כל שלא נתפתחו עיניו לר' אליעזר בן יעקב, שעל דבר זה סמך לתרץ מה שסמכו ביצת עוף טהור שריקמה לר' אליעזר בשלא נתפתחו עיניו, שכן כתב דלהכי אסמכוה אשרץ השורץ ולא אמר משום נבלה דמשום דאיתיה באפרוח טמא מן התורה אסמכוה גם בטהור, דאלמא עוף טמא בשלא נתפתחו עיניו אית ביה משום שרץ השורץ לר' אליעזר בן יעקב, ועל זה כתב המחבר מה שכתב, וזה לשון המחבר שכתב שם על דברי הרב בעל התרומה שכתב שאפילו שחטו הרי הוא אסור משום נבלה דבר תורה וקשה דאם איתא כיון דאסור מדאורייתא משום נבלה למה אסמכוה אקרא דכל השרץ השורץ על הארץ מי סני נבלה דכתיבה באורייתא, ומצאתי לרב ז"ל בעצמו שהרגיש בקושיא זו ודחק עצמו בתירוצה דשמא משום דאיתיה באפרוח טמא מן התורה אסמכוה גם בטהור. וזה דחוק בעיני הרבה. ועוד נראה לי דביצת עוף טמא שריקמה אינה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ, שאלו אתה בא לאוסרה אי אפשר לך לאוסרה אלא משום שרץ העוף. והרמב"ם ז"ל כתב כן דביצת עוף טמא שהתחיל האפרוח להתרקם ואכלה לוקה עליה משום שרץ העוף. ואני אומר שאינו לוקה עליה לא משום שרץ העוף ולא משום שרץ השורץ על הארץ, ותדע דהא בהההיא שמעתא דפרק אלו טרפות משמע דאין לוקה עליה משום שרץ העוף מדאסמכו אפרוח של ביצה טהורה לשרץ השורץ על הארץ ולא אסמכוה אקרא דשרץ העוף דדמי ליה טפי, אלא שאין לוקין משום שרץ העוף עד שיצא לאויר העולם כעוף המעופף על הארץ, ואמרינן בשלהי אלו טרפות נמי כל השרץ השורץ על הארץ להוציא זיזין שבעדשים ויתושין שבאכלוסין, אלמא כל היכא דלא נפקי לאויר העולם אינם אסורים משום שרץ העוף ואעפ"י שעתידין לפרוח. ומשום שרץ השורץ על הארץ נמי נראה לי שאינו לוקה, ותדע לך מדאמרינן בפרק אלו טרפות חלבון וחלמון מעורבין זה בזה בידוע שהיא ביצת השרץ, ואמרינן עלה למאי הלכתא אמר רבינא לומר שאם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ, ואם איתא אכתי מאי נפקא לן מינה דאפילו עוף טמא אם ריקמה לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ, אלא מכאן נראה לי דדוקא בביצת השרצים הוא שלוקה בשריקמה כמו שהולכים בה אחר ריקום לטומאה כדאיתא בפרק העור והרוטב וילפי לה מדכתיב השרץ מה שרץ שריקם אף ביצה שריקמה, אבל ביצת עוף טמא בשריקמה אינו לוקה עליה לא משום השרץ השורץ על הארץ ולא משום שרץ העוף. זהו מה שכתב המחבר, ואשר יראה הרואה אותו ידע וישכיל מתוך הדברים שהם דברים דבורים על אופניהם וימצא בהם כמה פלפלין חריפין, והוא בא לחלוק בדבר שפתים, ואיזו ראיה ואיזו הכרח הוסיף הוא שנצטרך להודות לתמיהותיו. גם מה שכתב דמשום דלא מיקרי שרץ העוף אלא בעופות טמאים לא אסמכוה אשרץ העוף, אין לזה לא טעם ולא ריח, וכי כי אסמכוה אקרא אשרץ (העוף) [השורץ] על הארץ נאמר (גם כן) [כן גם] בעופות טהורים כדי שנדמה זה לשרץ השורץ על הארץ והלא גם לאו זה דשרץ השורץ לא נאמר אלא בשרצים טמאים ואפילו הכי אסמיכו אפרוח עוף (זה טהור) [טהור זה] לו ולא שיהא ממש כן אלא באסמכתא בעלמא, א"כ לסמכוה אשרץ העוף דדמי ליה טפי. גם לשונו שכתב שלא נאמר שרץ העוף אלא בעופות טמאין, לשון מקולקל הוא, שלא נכתב על עופות טמאין אלא על שרץ עוף טמא, דצרעה לאו עוף טמא הוא ולוקין עליה משום שרץ העוף. גם יתר הלשונות שכתב כאן לא נח בהם ולא בטעמיהם, ואיש נבון יחקרנו.
